סוללה 9 - יולי 1966

רקע

בשנת 1955 הציע השליח האמריקאי ג'ונסטון כי מקורות הירדן יתחלקו בין סוריה, לבנון , ירדן סה"כ 61% וישראל 39% . הפתרון התקבל על דעת מומחי המים בארבע המדינות, אולם המנהיגות הפוליטית הערבית סירבה לקבל את התכנית. ישראל הודיעה כי תבצע את חלקה באורח חד צדדי במסגרת מוביל מים ארצי, אשר יעביר מים מהירדן לנגב הצחיח. התכנית הראשונית היתה לשאוב את המים מהירדן ההררי מדרום לגשר בנות יעקב, אך משהסתבר כי האתר נמצא תחת אש ישירה של הסורים עברו לתכנית של שאיבת מים מהכנרת והעברתם בתעלה ובצינורות לדרום. ב- 1956 החליטו בישראל לבנות את המוביל הארצי. החלטה זו גררה תגובה מצד מדינות ערב שרצו להטות את מקורות המים כדי לפגוע ביוזמה הישראלית.

ירדן סיפקה בסתר לישראל את חלקה במי הירמוכ, כפי שהקצתה לה תכנית ג'ונסטון. בסוף 1959 יזמה סוריה תכנית הטיה לסיכול המוביל הארצי על ידי הטיית החצבאני אל הליטני והבניאס והעברתם דרך רמת הגולן למאגר המוחייבה בירדן . באוגוסט 1961 אישרה מועצת הליגה הערבית את התכנית. במקביל הזדרזו בישראל לממש את תכנית המוביל הארצי לאורך 130 ק"מ מהכנרת לראש העין ושם להתחבר למפעל ירקון-נגב, שהוקם קודם לכן. אתר השאיבה הועבר מגשר בנות יעקב לכנרת, כדי למנוע פגיעה מסוריה. באוקטובר 1963 החליטה הנהגת הבעת' הסורי לפעול בכוח נגד הפעלת המוביל. בישראל הבינו כי עם מימושה יימנעו מישראל שליש מהמים המתוכננים לזרום במוביל ותגדל מליחותם. ועידת הפסגה הערבית הראשונה, אשר התכנסה באלכסנדריה בינואר 1964, אישרה את התכנית הסורית למנוע מישראל חלק ממי הירדן על ידי הטיית מקורות הבניאס והחצבאני, אך דחתה ביוזמת מצרים את התביעה הסורית לראות נושא זה עילה למלחמה כלל ערבית מיידית נגד ישראל. החלטת הפסגה הערבית היתה בשביל ישראל, צה"ל והמודיעין איתות לעדיפות עליונה לסיכול ההטייה. סוריה היתה היעד העיקרי. הסורים ניצלו את יתרונם הבולט בעוצמת האש שריכזו מול כוחות צה"ל ובשליטה הטופוגרפית לאורך 77 הק"מ של הגבול בגולן. לבנון הבינה, לאחר לחץ של ישראל, ארה"ב ומדינות אירופה כי אל לה להסתכן בהטיית החצבאני.

הטיית מי הירדן

ביוני 1964 עמדה ישראל לחנוך את מוביל המים הארצי שנועד להעביר את מי הירדן לנגב ולהפריח את השממה. תכנית לאומית זו הביאה את העולם הערבי להתאחד נגד ישראל וליזום הטייה של מקורות הירדן ובכך אולי לגזור כלייה כלכלית שעוצמתה רבה יותר ממלחמה צבאית רגילה. בשילוב מוצלח ונחוש של תגובה ישראלית מדינית, מודיעינית וצבאית סוכל הניסיון הבין-ערבי הזה בעודו באיבו בשנים 1966-1964. בתקיפות שריון וחיל האוויר הושם קץ לעבודות ההנדסיות הסוריות בשטח.

בנובמבר 1964 החלו הסורים בהטייה בשטח. התפתחו תקריות אש בין הסורים וכוחות צה"ל. ראש הממשלה החדש לוי אשכול היה "הרוח החיה" בנושא המים בארץ שנים רבות, עוד לפני שהיה ראש ממשלה. עתה הוא הוביל בנחישות את התגובה הישראלית לניסיון ההטייה הערבי. בצד הפעילות המבצעית שלהם הפעילו הסורים את המחבלים מארגון פת"ח.

אשכול וראשי מערכת הביטחון סברו כי יש לפתור את הנושא בלי להסתכן במלחמה כוללת. בפעולה מוצלחת במיוחד, ביוזמתו של אלוף ישראל טל (טליק) מפקד גייסות השריון, הושמדו 8 כלים הנדסיים סוריים מירי של טנק שרמן בטווח של כ-2000 מ'. כאשר הסורים הרחיקו את הדחפורים נכנס חיל האוויר לפעולה. תקיפת חיל האוויר ביולי 1966 שמה קץ למאמץ ההטייה הערבי. לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים נמצאים, כידוע, מעינות הבניאס בתחום ישראל.

סוללה 9

בבמצ"א – קם גוף מבצעי בשם "סוללה 9" – שתפקידו הנחיית מטוסים לאזור הפצצה באמצעות מכ"מ C-70; המטוסים התוקפים הצטיידו במשיב מכ"מ אשר באמצעותו היה ניתן לקבוע את מיקומו במרחב והנחייתו לאזור ההפצצה.

ההפצצות התבצעו רק לאור יום עקב חוסר יכולת טכנולוגית לירט מטרות בלילה. הסורים הבינו זאת ולכן עברו לעבוד בלילה. בהערכת מצב אצל מח"א הציע מפקד במצ"א דאז סא"ל אהרון שורק להשתמש במכשירי המכ"מ בשילוב טרנספונדרים כל זאת ע"מ להנחות את המטוסים בחשיכה אל המטרות. ואכן "סוללה 9" ביצעה בהצלחה.

תקיפת חיל האוויר ביולי 1966 שמה קץ למאמץ ההטייה הערבי.

פרס ביטחון ישראל הוענק בשנת 1967 למפקד בי"מ ל"א עמוס בן רון.